שני שטלריד היא אמנית ישראלית העוסקת בציור סוריאליסטי, פנטסטי ומופשט, ובמרחב המטושטש שביניהם. עבודתה צומחת מתוך זיכרון, אינטואיציה וחוויה רגשית, ומבקשת לתת צורה חזותית לדברים שאינם תמיד ניתנים לניסוח במילים.
הציור נכנס לחייה של שטלריד לאחר חיים מקצועיים וציבוריים עשירים, שבמרכזם עמדה תמיד המילה. במשך חמש עשרה שנים הייתה מורה לאנגלית ומחנכת בתיכון, ובהמשך הקדישה שנים לעשייה חברתית וציבורית, להרצאות, להובלת שיח ולפעילות למען נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. פעילותה הביאה אותה אל הכנסת, בית הנשיא ומשרד הביטחון, אל במות וקמפיינים ארציים, ואל מפגשים עם קהלים ברחבי הארץ.
במשך שנים היא דיברה. לימדה, הרצתה, סיפרה, הסבירה, נאבקה ונתנה מילים גם למקומות שבהם קשה למצוא אותן.
ואז הגיע הציור.
דווקא לאחר חיים שלמים כמעט בתוך השפה, גילתה שטלריד שציור מסוגל להגיע למקום שהמילים אינן מגיעות אליו. לא להסביר את החוויה, אלא להחזיק אותה. לא לספר את הזיכרון, אלא לאפשר לו לקבל גוף, צבע, מרחב וצורה.
כך נולדה שפה חזותית אישית, אסוציאטיבית וחופשית, שבה גוף יכול להפוך לנוף, עץ לדמות, פצע לפתח, וחיה לזיכרון. בעבודותיה חוזרים יערות, מים, שורשים, בעלי חיים, פטריות, אדמה ושמים, אך הטבע אצל שטלריד אינו תפאורה. הוא מרחב נפשי. הנופים שהיא מציירת אינם מבקשים לתאר מקום ממשי, אלא מקום פנימי, שבו זיכרון ודמיון, אובדן ותשוקה, ילדות ונשיות מתקיימים זה לצד זה.
השפה הציורית שלה נעה במכוון בין יופי לאי נחת, בין פיתוי לזרות, בין המוכר לדבר שאי אפשר לזהותו עד הסוף. לעיתים נדמה כי הדימוי כבר מוכר לנו מחלום, מזיכרון רחוק או מאגדה שמעולם לא סופרה.
בלב יצירתה מתקיים עיסוק מתמשך בזיכרון, לא רק במה שנשמר, אלא גם במה שנמחק, השתבש או נותר ללא מילים. הציור הופך עבורה למעין ארכיאולוגיה רגשית, ניסיון לגעת בשכבות שנותרו בגוף ובתודעה, גם כאשר הסיפור עצמו כבר אינו שלם.
אחרי שנים שבהן השתמשה במילים כדי לדבר אל העולם, הציור מאפשר לשטלריד לדבר מתוך המקום שבו המילים נגמרות.
הציור אינו מתאר את הזיכרון. הוא המקום שבו הזיכרון ממשיך לחיות.
אוצרת: עינת רויכמן
